מה קורה כשנתקעים בפקק ומגיעים לקו הזינוק רק שתי דקות לפני יריית הפתיחה? כך הפך מרתון ארץ ים המלח מעוד תחרות "על הדרך" לפודיום אליפות ישראל. אור דלח משתף בחוויה האישית שלו: על הטקטיקה שהביאה לפודיום, הדרמה על המסלול, בעיות הניווט והאבסורד של הפודיומים בתחרויות.
למרתון ארץ ים המלח נרשמתי בהתחלה כחוויה וכעוד אימון שגרתי קשה. התוכנית הייתה פשוטה: להצטרף למתאמנים מקבוצת הריצה שלי שמתחרים שם, ולנצל את המרחק כריצת נפח איכותית לקראת מרתון ציריך שמתקיים בעוד כחודשיים. שיערתי שכיאה למקצה אולטרה, לא יהיו מתחרים מהירים במיוחד ואוכל "לנצח" את ה-50 ק"מ בקצב של אימון מהיר. אלא שאז נפל לי האסימון וקלטתי שזוהי אליפות ישראל ב-50 ק"מ. בדיעבד, הבנתי שנכנסתי למרוץ ברמה גבוהה עם רצים מהטופ הארצי. עם הזמן, הפוקוס השתנה. מרתון ציריך הפך למשני והתיאבון שלי גדל. הבנתי שים המלח הוא ההזדמנות שלי לקחת לראשונה פודיום כללי בתחרות נחשבת. את כל האימונים עשיתי לבד, ללא פרטנרים וללא קבוצה. זה דרש משמעת עצמית, אבל לשמחתי, זה לא משהו שחסר לי.
זינוק על הסוללה האייקונית (צילום: אורן אלון)
הנעל הנבחרת: מבחן שטח ל-Metaspeed Sky Tokyo
ידעתי שהמבחן בים המלח יהיה מאתגר במיוחד עבורן. זו נעל קרבון מהירה עם סוליה רכה וגבוהה, שתוכננה לאספלט, ועכשיו צריכה להתמודד עם משטח שאינו ישר, אבנים קטנות, בורות, חול רך ומתעתע ופניות פרסה חדות. בפועל הנעליים עשו עבודה נהדרת. השיכוך הגבוה העלים את תחושת האבנים הבולטות ולאורך כל המרוץ הרגשתי את פלטת הקרבון עובדת – שומרת על קפיציות, עוזרת לניתוק מהיר מהקרקע ומגדילה את הצעד, גם כשהרגליים התעייפו. היו כמה פעמים שעיקמתי קצת את הרגל, אבל בזכות האתלטיות שלי הצלחתי להגיב מהר ולמנוע נקעים. במילים אחרות, נראה שעל המסלול הספציפי הזה, הנעל הזאת לא מתאימה לכל אחד. נתון מעניין ששמתי לב אליו בזינוק הוא שארבעה מתוך ששת הרצים המובילים בקילומטרים הראשונים (שילוב של מרתון ו-50 ק"מ), רצו עם המטא ספיד סקיי טוקיו! זה כנראה אומר משהו על האמון שהנעל הזו מקבלת ברמות הגבוהות, גם בתנאי השטח הלא שגרתיים.
רוב המובילים – עם אסיקס – Metaspeed Sky Tokyo (צילום: SportPhotography)
הזינוק האמיתי התחיל בפקק
החלטתי לא לישון במלונות בים המלח בלילה שלפני המרוץ בגלל שיקול לוגיסטי, ויצאתי ב-3:30 לפנות בוקר מביתי שבאזור השרון. ידעתי מראש שהכניסה למתחם בבוקר המרוץ היא צוואר בקבוק של פקקים ובעיות חניה, ולכן הכנתי "תוכנית מילוט": ברגע שנתקעים, אני מתחלף עם בן זוגי בנהיגה, קופץ מהרכב ומתחיל חימום בריצה לעבר קו הזינוק. בפועל הפקק התחיל הרבה יותר רחוק מהצפוי.
לצורך ההבנה, מהרגע שיצאתי מהרכב ועד שבן זוגי מצא חניה כ-3 ק"מ מנקודת הזינוק חלפה כחצי שעה. הזינוק ממוקם רחוק יחסית מאזור המלונות, מה שאילץ אותי לבצע ריצת חימום של 4.5 ק"מ – קצת ארוך מהמתוכנן. הגעתי לעמדת הזינוק ממש ברגע האחרון, רק 2 דקות לפני יריית הפתיחה. לא אידיאלי, אבל לפחות הגוף היה חם.
באמת מירוץ ייחודי (צילום: אורן אלון)
לרוץ על הירח (עם קצת כורכר)
זו הייתה הפעם הראשונה שלי במרוץ ים המלח ופעם ראשונה באולטרה בכלל. המרוץ התחיל ודי מהר נצמדתי לדבוקה המובילה. הזינוק המשותף של רצי ה-50 ורצי המרתון יצר אווירה המונית ושמחה. הנופים של ההרים שמקיפים את ים המלח מדהימים, במיוחד בזריחה. הריצה על סוללות המלח, שביומיום סגורות לקהל הרחב, יחד עם בריכות המלח שסביבן מרגישה כמו ריצה על כוכב אחר. הקרקע שונה מהכורכר המוכר באזור המרכז. היא קשה יותר, לפעמים בתוספת אבנים קטנות שפוגעות באחיזה, ולפעמים הקרקע סדוקה או משופעת, מה שדורש ריכוז תמידי איפה מניחים את הרגל כדי לא לסיים עם נקע.
ומה עם הרוח המפורסמת?
אחרי סיפורי האימה של 2024, השנה קיבלנו מתנה. הרוחות היו עדינות יחסית, ומזג האוויר המעונן מנע שמש ישירה (קריטי במסלול שהוא ללא טיפת צל). באופן אישי, אהבתי את הגיוון. נכון, זה קשה יותר מאספלט, אבל השינויים התכופים בסוג הקרקע ובכיווני הרוח שברו את המונוטוניות. רגע אחד אתה נאבק ברוח פנים ומהרהר על פרישה, ורגע אחרי זה רוח גב דוחפת אותך ומחזירה לך את הביטחון.
חבורת החוד ב 50. אור דלח מראנפאנל – מימין בכחול (צילום: SportPhotography)
קצת על טקטיקה והדרמה על המסלול
הגעתי עם תכנית לרוץ בטווח קצבים של 3:50-4:00 דקות לק"מ, אבל עם הבטחה לעצמי לא לכפות קצב אם הגוף לא שם. ידעתי שגזאצ'ו פאנטה מתחרה (אז על המקום הראשון אין מה לפנטז), אבל סימנתי את רן אלתרמן ורצים חזקים נוספים כיריבים שאפשר לתת להם פייט.
עד אזור הק"מ ה-15 הייתי במקום השני. ואז קרתה טעות ניווט קטנה. בגלל מחסור בשילוט פספסתי פנייה. למזלי, אלתרמן הפגין אצילות וצעק לי ולרץ נוסף שפספסנו את הפנייה שמאלה. איבדנו כמה שניות, לא נורא, אבל זה איפשר לרצים מאחור להיצמד אלינו. עברו כמה קילומטרים ורן אלתרמן והרץ שהיה איתו הגבירו קצב והחלו להיעלם באופק. נשארתי עם רץ נוסף במקומות 4-5. עבדנו יחד, חוסמים רוח אחד לשני (דראפטינג הוא קריטי במסלול כזה), וקיווינו שמישהו מלפנים יישבר.
לקראת הק"מ ה-36 שוב היה מחסור בשילוט בירידה לסוללה הראשית, שאלנו את מחלקי המים האם זה הכיוון אבל נראה שהם לא ידעו לענות לנו. ההיגיון אמר לפנות שמאלה ולשמחתנו לאחר כ-200 מטרים ראינו את השלט שמבשר על הק"מ ה-36. בק"מ ה-40, הפרטנר שלי לריצה עצר בפתאומיות. ניסיתי לשכנע אותו לעבור לקצב קל, להתאושש ולנסות להמשיך אבל הוא פרש. נשארתי לבד, מקום רביעי, 10 ק"מ לסוף.
אור דלח: מקום שלישי כללי ב 50 ק״מ אך לא ״באליפות ישראל״ (צילום: SportPhotography)
המהפך בקילומטר ה-46
בקילומטרים האחרונים כבר פגשתי רצים איטיים יותר ממקצים אחרים, מה שהפיג קצת את הבדידות. בק"מ ה-43 זיהיתי רץ באופק, שהערכתי לפי הקצב שלו שהוא במקום השלישי. אלתרמן כבר לא היה לידו. הבנתי שהוא במשבר. גם אני כבר נחלשתי לקצב 4:10, אבל הצלחתי לגרד מהכוחות שנותרו לי ולצמצם את הפער בהדרגה. 4 ק"מ לסוף, הגעתי אליו. לא ידעתי כמה כוח נשאר לו, אז קיבלתי החלטה טקטית להגביר ולא לתת לו הזדמנות להיצמד ובכך גם לנסות ליצור אצלו שבירה. זה עבד. ב-4 הק"מ האחרונים פתחתי מולו פער של מעל 3 דקות ולא הסתכלתי לאחור. כל כך חיכיתי למקטע האחרון של הריצה על הטיילת, שלפי תיאור המסלול באתר המרוץ היה אמור להגיע 4 ק"מ לסיום, אבל בפועל הגיע רק בקילומטר האחרון. עם עוד לחיצה קטנה על הגז (ו-300 מטרים אקסטרה בשעון), חציתי את קו הסיום.
התוצאה: 3:20:38. מקום שלישי כללי
מקום שני בקטגוריית גיל 30-39. התוצאה תאמה את הציפיות, הייתי שמח מתוצאה כזו גם עם סיום במקום החמישי. אבל הסיפוק האמיתי היה מההתנהלות שלי לאורך הריצה. לא נשברתי, החזקתי קצב שמתאים לי, מבלי להתפתות לרדיפה אחרי מי שהגביר וידעתי מתי ללחוץ. היה קשה אבל אם היה צריך לתת עוד קצת אז היה לי עוד מה לתת. בסופו של דבר, ריצה על מיקום היא גם קרב מנטאלי ובזה ניצחתי.
הפודיום ב 50 ק"מ: פנטה גזאצ'ו ראשון, רן אלתרמן שני ואור דלח שלישי
אסטרטגיית התזונה
בגזרת התזונה, החלטתי לא לקחת סיכונים ולא להסתמך על מה שיחלקו במרוץ. יצאתי לדרך מצויד ב-7 ג'לים של SIS במכנסיים. בהתחלה המשקל היה מורגש ומגושם. המכנסיים ממש איימו ליפול והחזקתי ג'לים ביד. אבל בדיעבד זו הייתה החלטה נכונה, כי בפועל לא ראיתי שחילקו ג'לים בעמדות ההזנה.
את הג'ל הראשון לקחתי לפני הזינוק, ואחר כך ג'ל כל 6-7 ק"מ. לא עבדתי לפי שעון נוקשה, אלא לפי תחושה וצורך ברענון, והחלוקה הזו הרגישה לי נכונה. לגבי שתייה, לשמחתי חילקו בקבוקי מים קטנים שהם נוחים יותר מכוסות, אבל בקצב מהיר קשה מאוד לשתות יותר משלוק ועדיין לשמור על קצב. בפועל יצא שלא שתיתי הרבה מים. כאן הג'לים של SIS, שהם דלילים ונוזליים יחסית, הצילו אותי ושימשו גם כמקור נוזלים מסוים. החיסרון שלהם הוא הגודל והמשקל, אבל היתרון הוא שהם מחליקים בגרון בקלות גם בדופק גבוה וזה מה שהיה קריטי.
דרמת הניווט: כש-50 קילומטר הופכים ל-58
אי אפשר לסקר את מרתון ארץ ים המלח 2026 מבלי להתייחס לסערה שהתחוללה במקצי ה-42 וה-50 אצל הרצים האיטיים יותר, אלה שרצו סביב 4:20-4:30 לקילומטר.
בעוד שאצלי הטעות בניווט הסתכמה בבלבול קל, רצים רבים במקצי המרתון וה-50 (מהגוש שמאחוריי) הוטעו על ידי אחד המרשלים ופנו בפנייה לא נכונה שגרמה להם להאריך את המסלול ב-8 ק"מ מיותרים(!). התחיל בלאגן. חלק רצו הלוך-חזור על הסוללה הראשית כדי להשלים את המרחק לפי השילוט, חלק הוסעו ברכבים למקום הנכון וחלק מרצי ה-50 הודרכו ע"י המארגנים (בהחלטה נכונה לדעתי) להסתובב בסיבוב של המרתון ובכך לקזז את 8 הק"מ המיותרים. בפועל זה יצר רצים שהתוצאות שלהם מתחרות זו בזו, אבל הם לא עשו את אותו המסלול בדיוק. כעת יש למארגנים כשבועיים לפתור את העניין עד חלוקת הפרסים בקטגוריות הגיל, שתתקיים בחנות Salomon בנמל תל אביב בעוד כשבועיים.
להגנת הנהלת המרוץ, עופרי מילר המנהל המקצועי של המירוץ, מיהר לקחת אחריות מלאה ולהתנצל בכנות: "נפלה תקלה במסלול של ה-50+42 היום כפי שכנראה שמעתם. טעות הכוונה של אחד המרשלים שלנו שלא הבין את המשימה. עקב כך התווסף לחלק מהרצים מרחק למסלול. עלינו על כך במהרה והחזרנו את הרצים להשלמת המסלול. מדובר בכ-100 רצים מהגוש המהיר. הראשונים לא טעו. רצים שלא השלימו את המסלול לא יכולים לקבל תוצאה. זאת אחריות אישית שלי בתור מנהל מקצועי ועל כך סליחה. יצא מייל למשתתפי המקצים הרלוונטים בנושא עם לקיחת אחריות ומתן מענה. תודה על ההבנה ושוב סליחה. זה לא משהו שקורה במרוצים שלי."
אליפות ישראל? רק לבעלי כרטיס חבר מועדון
אבל יש נקודה כואבת יותר, עקרונית יותר: עניין "אליפות ישראל". באתר המרוץ נכתב שמי שאינו חבר איגוד האתלטיקה לא יכול להיחשב כאלוף ישראל. אני אזרח ישראלי. נולדתי בארץ, אני חי ומתאמן פה, אבל אני לא חבר באף אגודה רשמית. כשניסיתי בעבר לפנות למנהל של אחת האגודות כדי להסדיר את הנושא, זכיתי להתעלמות. באותו רגע החלטתי שאני לא מתכוון להתחנן כדי שיקבלו אותי. התוצאה של המדיניות הזו נראתה על הפודיום. המקום החמישי הכללי הוכתר כ"מקום שלישי" באליפות ישראל, בעוד אני, שסיימתי בפער ניכר לפניו ומקום שלישי כללי, קיבלתי את הגביע ופודיום כללי, אבל לא את המקום השלישי הרשמי באליפות ישראל.
אני יכול להבין את ההיגיון שלא רוצים לתת תואר לאזרח זר. אבל למנוע אותו מאזרח ישראלי רק בגלל בירוקרטיה של דמי חבר? אם החשש הוא מנושאים של מעקב רפואי או בדיקות סימום, אז מוזמנים לדרוש מאיתנו לבצע את הבדיקות האלו באופן עצמאי כתנאי להשתתפות באליפות. אבל המצב הנוכחי, שבו רץ שמגיע אחריי עולה לפודיום כ"מנצח" רק בגלל שיוך מועדוני/איגודי, הוא אבסורדי. התוצאה שלי חשובה לי יותר מהתואר, אבל לדעתי הספורט הישראלי מפסיד כאן משהו בדרך. יש לציין שכך עובד תחום הספורט בענפים רבים בארץ, אולי בכולם.
סיום על הטיילת (צילום: אורן אלון)
טיפים למי שבונה על ים המלח בשנה הבאה:
- לוגיסטיקה: תגיעו מוקדם הרבה יותר ממה שנדמה לכם, או שתארגנו נהג שיקפיץ אתכם כשהפקק מתחיל. אל תבנו על למצוא חניה קרובה בזמן סביר.
- דראפטינג: הרוח שם היא פקטור. תמצאו גב רחב להסתתר מאחוריו, זה חוסך המון אנרגיה.
- הכרת מסלול: אל תסמכו ב-100% על המרשלים. תעברו על המפה מראש ותדעו איפה הפניות הקריטיות.
- משטחים: תרגלו ריצה על כורכר מהודק ודרכים לא ישרות. האספלט של פארק הירקון לא מכין את הרגלייים לסוללות המלח.
- גמישות: תרוצו לפי טווחי דופק/מאמץ ולא לפי קצב ברזל בשעון. הרוח והקרקע ישנו לכם את הקצבים, וזה בסדר.
- תזונה: ב-50 ק"מ אי אפשר להיות קמצנים. הנוסחה המוכרת של "ג'ל כל שעה" לא עובדת בעצימות ובמרחק הזה. הגוף שורף המון והמצוקה האנרגטית יכולה להיות כואבת. תקפידו על צריכה תדירה (כל 6 ק"מ או 30 דקות) כדי לשמור עד כמה שניתן על מאזן מטבולי ולמנוע קריסה.
אולי נתראה על הסוללה בשנה הבאה ואולי עד אז אירשם לאיגוד האתלטיקה…